ראיתי ליגת האלופות כשמודי הודיע שאריק מת. הודיע, ושתק. ואז אמר "זה כאילו שבן משפחה שלי מת."
פתחתי פייסבוק וראיתי את כולם כותבים את אותו הדבר, ומצרפים שיר, מהיוטיוב. איכשהו היוטיוב נהיה הטייפ דאבל-קאסט של העולם. אבל כמו תמיד כשכולם עושים משהו, אצלי התפתח אנטי. 5 דקות אחרי המוות, כל העניין הפך מבחינתי לקיטש, וכיוצא בזה למוקצה. ככה אני, דפוק כזה.
בין לבין, צצה הסנונית הראשונה שגרמה לי לאיכפתיות מהסיפור - נדב יעקבי (שדרן הכדורגל עם הכי הרבה תשוקה לכדורגל) סיפר למודי שאריק היה מתקשר לפעמים. "אם זה טלפון ממספר שאני לא מכיר בשעה מוזרה, זה אריק." סיפר שהיה סתם רוצה לדבר על המשחק שהיה, או שואל "מי היה ההולנדי ההוא, ששיחק בצ'לסי?". אבל לא רציתי לשמוע על זה עוד אז כיביתי את הטלוויזיה.
לפני שנרדמתי אמרתי לה "שתדעי שאני נוחר לפעמים, כשאני עייף."
"אני יודעת," ענתה, "קראתי בבלוג". צחקתי, אבל רק כדי להסתיר את המבוכה.
בבוקר, על הרכבת, קראתי את העיתון. מולי ישבה מישהי, די נאה (פרט חסר חשיבות), שקראה גם. בדרך כלל אני מרפרף רק כדי להגיע לספורט. ביום הזה לא. לא הצליח לרפרף. קראתי הכל. העיתון היה מלא בטורים שאנשים כתבו לאריק. מכולם הלכה ונוצרה תמונה על האיש, שלא הקדשתי לו אף פעם מחשבה מעבר לשירים, שגם אותם אף פעם לא שמעתי מיוזמתי (חוץ מ"סן פרנסיסקו על המים", שאותו אני אוהב כמו רוב השירים שמצליחים לצייר לי בראש תמונה). וההיא, הנאה, יושבת מולי וקוראת את אותם העמודים.
עם כל טור שקראתי, נהיה לי איכפת יותר. עד שהייתי צריך לשים את משקפי השמש על העיניים, כדי שההיא לא תראה עד כמה איכפת לי.
בערב לא התאפקתי, וראיתי קצת מהפסטיבל שהיה בחדשות. הדבר שהכי בלט לי היה הפלאפונים.
אנשים מגיעים, ומצלמים. אני רואה את זה ומקווה שהם מצלמים כדי לזכור את הרגע. אבל כנראה שהם צילמו כדי שהחברים שלהם יעשו לייק. ואני שוב תוהה כמה מהתמונות שמצולמות היום בעולם מצולמות כדי להוציא לייקים. לדעתי הרוב.
לא יודע אם הייתי מצלם אם הייתי מגיע לשם.
הספיק לי. השעה כבר 21:00. זיפזפתי לליגת האלופות. מודי, ביום שאחרי, עמד מול המצלמה. הוא אמר שהוא לא הצליח להירדם בלילה, ובין כל המחשבות הוא הבין שמה שמנחה אותו בכל פעם שהוא מכין את התוכנית הוא ליצור תוכנית שאריק ירצה לראות. לא יודע אם זה היה על אמת או שהוא אמר את זה רק כי אריק מת. היה משחק טוב, דורטמונד נגד נאפולי. 3-1 לגרמנים.
למחרת ירדתי לזרוק זבל. כבר כמעט נכנסתי בחזרה לביניין כששמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי, וראיתי את הראל, בן דוד, יושב על ספסל. הוא גר בלונדון, לא ראיתי אותו שנתיים, ולא ידעתי שהוא בארץ בכלל. אבל עכשיו הוא יושב על ספסל מול הבית שלי, והוא בכלל לא יודע איפה אני גר. לקח לי שניה להבין שזה באמת הוא. ולקח לי עוד 10 שניות לצאת מהקיפאון וללכת אליו. הוא עושה סיבוב בתל אביב ובמקרה התיישב על הספסל הזה. ובמקרה באותו רגע יצאתי לזרוק זבל. ישבנו.
הציע שנלך לשתות משהו בערב. בגלל שקבעתי איתה עוד מלפני, הצעתי לה לבוא גם. היא באה גם.
ישבנו שלושתינו. סיפרתי על מה קורה איתי בתקופה האחרונה, שזה הסתכם מבחינתי בכך שקניתי קורקינט. הוא שאל לאיזה מהירות הוא מגיע, וכמה אפשר לנסוע איתו. חיוך עלה על הפנים שלה כשהיא שמעה את השאלה. ידעתי למה. היא קראה בבלוג שנמאס לי מהשיחה הזאת. חייכתי בחזרה.
בבוקר ברכבת לא התחשק לי לקרוא עיתון. הספיקה לי פעם אחת. קראתי בטלפון במקום.
שלום בוגוסלבסקי כתב:
בערב סתם דיברנו בזמן שהיא הכינה שקשוקה (זה בדרך כלל ה-move שלי, ת'אמת). אני אוהב לספר סיפורים, אז סיפרתי לה משהו מפעם. אבל היא הפסיקה אותי באמצע ואמרה שסיפרתי לה את זה כבר. אחרי רגע אמרה "בעצם לא סיפרת. קראתי בבלוג. או שסיפרת? אני כבר לא יודעת. אבל את הסיפור מכירה."
אז אכלנו את השקשוקה מבלי לדבר, כשברקע גיא פינס מדבר על אייל גולן.
פתחתי פייסבוק וראיתי את כולם כותבים את אותו הדבר, ומצרפים שיר, מהיוטיוב. איכשהו היוטיוב נהיה הטייפ דאבל-קאסט של העולם. אבל כמו תמיד כשכולם עושים משהו, אצלי התפתח אנטי. 5 דקות אחרי המוות, כל העניין הפך מבחינתי לקיטש, וכיוצא בזה למוקצה. ככה אני, דפוק כזה.
בין לבין, צצה הסנונית הראשונה שגרמה לי לאיכפתיות מהסיפור - נדב יעקבי (שדרן הכדורגל עם הכי הרבה תשוקה לכדורגל) סיפר למודי שאריק היה מתקשר לפעמים. "אם זה טלפון ממספר שאני לא מכיר בשעה מוזרה, זה אריק." סיפר שהיה סתם רוצה לדבר על המשחק שהיה, או שואל "מי היה ההולנדי ההוא, ששיחק בצ'לסי?". אבל לא רציתי לשמוע על זה עוד אז כיביתי את הטלוויזיה.
לפני שנרדמתי אמרתי לה "שתדעי שאני נוחר לפעמים, כשאני עייף."
"אני יודעת," ענתה, "קראתי בבלוג". צחקתי, אבל רק כדי להסתיר את המבוכה.
בבוקר, על הרכבת, קראתי את העיתון. מולי ישבה מישהי, די נאה (פרט חסר חשיבות), שקראה גם. בדרך כלל אני מרפרף רק כדי להגיע לספורט. ביום הזה לא. לא הצליח לרפרף. קראתי הכל. העיתון היה מלא בטורים שאנשים כתבו לאריק. מכולם הלכה ונוצרה תמונה על האיש, שלא הקדשתי לו אף פעם מחשבה מעבר לשירים, שגם אותם אף פעם לא שמעתי מיוזמתי (חוץ מ"סן פרנסיסקו על המים", שאותו אני אוהב כמו רוב השירים שמצליחים לצייר לי בראש תמונה). וההיא, הנאה, יושבת מולי וקוראת את אותם העמודים.
עם כל טור שקראתי, נהיה לי איכפת יותר. עד שהייתי צריך לשים את משקפי השמש על העיניים, כדי שההיא לא תראה עד כמה איכפת לי.
בערב לא התאפקתי, וראיתי קצת מהפסטיבל שהיה בחדשות. הדבר שהכי בלט לי היה הפלאפונים.
אנשים מגיעים, ומצלמים. אני רואה את זה ומקווה שהם מצלמים כדי לזכור את הרגע. אבל כנראה שהם צילמו כדי שהחברים שלהם יעשו לייק. ואני שוב תוהה כמה מהתמונות שמצולמות היום בעולם מצולמות כדי להוציא לייקים. לדעתי הרוב.
לא יודע אם הייתי מצלם אם הייתי מגיע לשם.
הספיק לי. השעה כבר 21:00. זיפזפתי לליגת האלופות. מודי, ביום שאחרי, עמד מול המצלמה. הוא אמר שהוא לא הצליח להירדם בלילה, ובין כל המחשבות הוא הבין שמה שמנחה אותו בכל פעם שהוא מכין את התוכנית הוא ליצור תוכנית שאריק ירצה לראות. לא יודע אם זה היה על אמת או שהוא אמר את זה רק כי אריק מת. היה משחק טוב, דורטמונד נגד נאפולי. 3-1 לגרמנים.
למחרת ירדתי לזרוק זבל. כבר כמעט נכנסתי בחזרה לביניין כששמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי, וראיתי את הראל, בן דוד, יושב על ספסל. הוא גר בלונדון, לא ראיתי אותו שנתיים, ולא ידעתי שהוא בארץ בכלל. אבל עכשיו הוא יושב על ספסל מול הבית שלי, והוא בכלל לא יודע איפה אני גר. לקח לי שניה להבין שזה באמת הוא. ולקח לי עוד 10 שניות לצאת מהקיפאון וללכת אליו. הוא עושה סיבוב בתל אביב ובמקרה התיישב על הספסל הזה. ובמקרה באותו רגע יצאתי לזרוק זבל. ישבנו.
הציע שנלך לשתות משהו בערב. בגלל שקבעתי איתה עוד מלפני, הצעתי לה לבוא גם. היא באה גם.
ישבנו שלושתינו. סיפרתי על מה קורה איתי בתקופה האחרונה, שזה הסתכם מבחינתי בכך שקניתי קורקינט. הוא שאל לאיזה מהירות הוא מגיע, וכמה אפשר לנסוע איתו. חיוך עלה על הפנים שלה כשהיא שמעה את השאלה. ידעתי למה. היא קראה בבלוג שנמאס לי מהשיחה הזאת. חייכתי בחזרה.
בבוקר ברכבת לא התחשק לי לקרוא עיתון. הספיקה לי פעם אחת. קראתי בטלפון במקום.
שלום בוגוסלבסקי כתב:
"גופתו של אריק אינשטיין ז"ל טרם התקררה, ויללות "לקחו לנו ת'מדינה" השבטיות המסורתיות כבר כאן. הקטע המצחיק הוא שבשנות השבעים, אינשטיין וחבורתו היו בעצמם עילה ליללות כאלה. "ארץ ישראל היפה", הקיבוצניקית, ה"חלוצית", ה"צנועה", ה"עובדת" הלכה פייפן בגלל פושטקים בוהמייניים שיושבים בבתי קפה בת"א, מגדלים שיער ומתעסקים בסקס עם קטינות, סמים ורוק'נ'רול. 40 שנה אח"כ, ואותם פושטקים הם בעצמם ארץ ישראל היפה וה"נחבאת אל הכלים" ששוב, כרגיל, הולכת פייפן."הסכמתי. אף אחד בן 60+ שראה את "מציצים" בשנות ה-70 לא היה מרוצה מהדור שבא אחריו.
בערב סתם דיברנו בזמן שהיא הכינה שקשוקה (זה בדרך כלל ה-move שלי, ת'אמת). אני אוהב לספר סיפורים, אז סיפרתי לה משהו מפעם. אבל היא הפסיקה אותי באמצע ואמרה שסיפרתי לה את זה כבר. אחרי רגע אמרה "בעצם לא סיפרת. קראתי בבלוג. או שסיפרת? אני כבר לא יודעת. אבל את הסיפור מכירה."
אז אכלנו את השקשוקה מבלי לדבר, כשברקע גיא פינס מדבר על אייל גולן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה