זמן

כבר 5 שנים בתל אביב ואני מרגיש בבית. 5 שנים על אותו ק"מ רבוע, וכל שבוע מכיר בו פינה חדשה ולא מבין איך פיספסתי אותה לפני. זה ישמע מתלהב אבל אני נהנה ומבסוט מזה כל כך, ובוכה על שנים שהייתי תקוע בהן בתוך בסיס צבאי תוך כדי בהייה בטלוויזיה ואכילת סנדוויץ' עם חלבה ושוקולד. לא שהיתה לי אופציה אחרת, אבל בוכה. המון זמן שהלך על כלום, כי לא היה לי משהו אחר לעשות. אבל זה היה כבר מזמן אז די לבכות, כי היום יש לי יותר מדי אופציות ולא מספיק זמן.

בזמן הפנוי שאין לי עכשיו אני מדפדף בפייסבוק. מדפדף ומבין שהמיזנטרופיות הכללית שאופפת אותי גרמה לי להחביא כמעט את כל החברים. "הייד" קוראים לזה. לפעמים אני רוצה לעשות הייד לאנשים גם בחיים. להעלים אותם מבלי שידעו שהעלמתי (בצורה חוקית, למרות שאני כבר יודע איך עושים את זה לא חוקית כי ראיתי כמעט את כל הפרקים של "חוק וסדר" ושל "CSI מיאמי").
יום אחד אני אנסה לדפדף וכבר לא יישאר מה שיתדפדף. כשזה יקרה אפרסם בסטטוס סמיילי, כדי שתדעו גם.

בין לבין אני עדיין מנסה לעכל את גיל 30, ובטעות מגלה סממנים שהולמים אותו. הלכנו בכיף לפסטיבל הקצב, והרגשתי במסיבת כיתה. המון ילדים שלא יודעים מה יעשו כשיגמרו את הצבא. והגעתי לשם שיכור מההתחלה כדי שיבוא לי לרקוד עם הקצב, אבל האנרגיות בגוף דעכו הרבה לפני השיא. לא הצלחתי לצבור כח כשנרדמתי בזקני צפת, והלכתי הביתה עוד לפני ששב"ק ס' תקעו בחצצורה וכופפו בננות. לפני כמה שנים הייתי מפנתר שם כמו שועל, אבל הזמן הזה עבר ואני כבר לא ילד.

כשנרדמתי חלמתי שאני נופל ממקום גבוה והתעוררתי לפני שהגעתי לרצפה. זה מוטיב חוזר בחלומות שלי. נופל, כל פעם ממקום אחר. למרות שאין לי פחד גבהים כשאני לא בתוך חלום. בעצם יכול להיות שתכל'ס יש, אבל הוא לא חמור יותר משאר הפחדים שלי.
כשמדברים על חלומות אני תמיד נזכר ב"התחלה" של כריס נולן, ועל איך הוא תיאר יפה כל כך רעיון על איך זמן מתקדם בקצב אחר בזמן שחולמים. הכל עומד במקום והזמן ממשיך ללכת.
עוד מוטיב חוזר שהצלחתי לזהות הוא חלומות על ניסיונות כושלים (ופיקטיבים) שלי לשכב עם נשים. אלה חלומות מפורטים להחריד, ובהם אני מבלה (לא המילה הנכונה אבל אין לי כח למצוא אחרת) בנסיונות חסרי תוחלת, כל פעם עם אחרת, בזמן שהכל מסביב משתבש ומתסכל.
את החלומות עם הנפילות מגבוה אני לא יודע לפרש. את אלה על נפילות עם נשים אני יודע אבל אשמור לעצמי, עד שהיא תקרא את השורות כאן ותבקש ממני לספר.

היא.
ראיתי את הסרט הזה עם יואכים פיניקס המלך. אבל אני לא אכתוב עליו. אני אכתוב קצת עליה.

"אתה חמוד, אבל לא נחמד", היא אומרת לי כל הזמן.
וזה קטע, כי זה בדיוק הפוך ממה שאני מנסה להיות.
היא החליטה שיש לי הפרעה שקשורה לזמן. OCD בשפה שלה.
למה? כי אמרתי לה שאני מגיע הביתה ב-19:23/24. זהו, הספיק לה כדי להחליט.
כמובן שזה קישקוש.
אז מה אם אני מתעורר ב-7:28 ויוצא מהבית ב-7:46 כדי להגיע לרכבת שיוצאת ב-8:02.
אז מה אם אני קם מהכיסא שלי ב-11:29 כדי לאכול.
אז מה אם כל יום ב-15:00 אני שותה פחית זירו.
אז מה אם אני יוצא מהמשרד ב-18:12 לרכבת שיוצאת ב-18:22 למרות שהדרך לוקחת לי רק 7 דקות. שתהיה איזה דקה/שתיים ספייר.
אז מה אם אני מסתכל כל כך הרבה פעמים על השעה בטלפון, שהחלטתי לקנות שעון יד כדי לחסוך סוללה.
אז מה.

אני, מדגמן שעון ויד שעירה

שבוע אחרי השיחה עם סבא הייתי בטבריה והוא בא לבקר. ברגע הראשון שהיינו לבד, לחש לי "מתי היא באה?", נזהר שאף אחד לא ישמע. הסוד שלנו.
אמרתי לו "לא יודע. נראה."
הוא ניסה טריק של ילדים ואמר "תביא אותה, אם אתה לא משקר."
לא נפלתי בפח, אבל גם לא הייתי בטוח שזה בכלל טריק. "אני לא משקר, סבא. מתי שיקרתי לך?"
הוא המשיך בקו - "אם אתה לא משקר תביא אותה".
הבנתי את הדחיפות מבחינתו, כי גם הוא אחרי הכל כבר לא ילד.
"אני אביא, כשיגיע הזמן."