דברים שעושים כשכואב הגב (חוץ מללכת לרופא)

נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי ברחוב הרצל. היתה שם מישהי מטופחת, בת 50 בערך. אולי אפילו מטופחת מדי.
"שלום, באתי לקנות מזרון. או מזרן. לא יודע איך אומרים."
היא חייכה. "או, הגעת למקום הנכון."
חייכתי בחזרה.
"על איזה מזרון חשבת?" (אני כותב מעכשיו מזרון כי ככה החלטתי)
לא כל כך הבנתי את השאלה. "לא יודע. נוח. מה עוד יש?"
"אתה צריך להחליט איזה. קפיצים, ספוג, לאטקס, ויסקו. יש המון סוגים."
"אני לא יודע מה כל זה אומר. אני צריך רק נוח."
"אוקיי, בוא. נסה את זה", והצביעה על מזרון שנראה כמו כל שאר המזרונים אבל אני מניח שהיה בו משהו מיוחד. נשכבתי.
"נו, איך?"
עצמתי עניים. היה בסדר. אבל גם על המזרון בן ה-5 שלי שקניתי ב-500 שקל כולל משלוח די בסדר.
היא התחילה להפציץ אותי בנתונים טכניים שאני זוכר רק חלקית. "יש לו שכבת ויסקו שפיתחו בנאס"א, את הקפיצים המפעל מקבל במיוחד מארצות הברית, ויש ג'ל שזוכר את מבנה הגוף שלך תוך שבוע."
התרשמתי. והסתקרנתי. "מה זה אומר, שאני חייב לישון עליו רק בתנוחה אחת כדי שהוא באמת יצליח לזכור?"
היא לא אהבה את השאלה. "לא לא, אתה יכול לישון עליו איך שתרצה. הוא זוכר."
"טוב. וואלה. נוח." אמרתי, בחוסר ברירה.
היא מחייכת. "אמרתי לך שבאת למקום הנכון."
הנהנתי, בחוסר ברירה. "כנראה שכן."
"לא סתם הצעתי לך אותו. זה המזרון הכי טוב שלנו." הרגשתי שינוי בטון שלה. היא הריחה טרף קל.
"ואני לא אוהבת לערבב את החיים האישיים שלי, אבל גם הבן שלי קנה אותו לא מזמן. מאוד מרוצה."

פה חשדתי.

הייתי בטוח שהטריק הזה עבר מן העולם, כשהשריד האחרון ממנו הוא כל מיני סצינות עם סוחרי מכוניות מלוקקים בסרטים אמריקאים. לא האמנתי שהיא באמת השתמשה בזה. החלטתי שאני מנסה מזרון אחר ומעמיד פנים שהוא אפילו יותר נוח לי, כדי לראות אם היא תמציא לעצמה גם בת, שבמקרה קנתה גם את המזרון הזה. "אני יכול לנסות את זה שכאן?", הצבעתי.
"בטח", אמרה, והוסיפה "גם הוא מאוד פופולרי אצלנו."
נשכבתי, ועצמתי שוב עיניים.
"וגם צעירים מאוד אוהבים אותו." חלש. היא כנראה בזבזה את התותחים הכבדים שלה על המזרון הראשון.
למרות שהיה משהו מתוחכם בניסיון הזה. היא כאילו זיהתה אצלי את הרצון לחזור להיות (יותר) צעיר ושיחקה על זה.
"כן, הוא נחמד. אבל הראשון יותר, נראה לי. אי אפשר באמת לדעת."
הרגשתי שאני מתחיל להימאס עליה והיא באמת ניסתה להתקדם - "בוא, אני אתן לך מחיר טוב עליו." והתיישבה מאחורי שולחן הקבלה.
התיישבתי מולה, אבל הודעתי שאני בטוח לא קונה עכשיו כי אני רוצה להסתובב בעוד מקומות כדי שיהיה לי קצת יותר מושג.
"בשביל מה לך להסתובב?? חם בחוץ. יש לך זמן לזה?"
פחחח, היא לא מכירה אותי. "זמן יש לי. בשפע. אבל החום זאת באמת נקודה טובה."
היא לחצה חזק. "שתדע לך, אנחנו הכי טובים. אנחנו מתעסקים במזרונים כבר 40 שנה. ואצלנו יש את הדברים הכי איכותיים."
נאנחתי. ויש מצב שגם גילגלתי עיניים, לא רצונית. "כולם אומרים את זה על עצמם, לא? את לא בדיוק אובייקטיבית."
היא המשיכה - "ושתדע לך, אצל כל האחרים מרכיבים את המזרונים שמה, אתה יודע... ערבים..."
לא האמנתי שהיא אמרה את זה.
"אצלנו מרכיבים את זה פה, בכפר סבא."
לא רציתי להיכנס לזה שבטח כל העובדים שמרכיבים להם בכפר סבא גרים בטייבה או כפר קאסם. וגם לנזוף בה קצת, לא אידיאולוגית, אלא על טעות טיפשית של אשת מכירות במרכז תל אביב, מעוז הסמולנים.
ובכלל, מיציתי את השיחה איתה.
סיכמתי. "תיראי, לא איכפת לי מי הרכיב, ומה הוא הרכיב. אמרתי לך, אני רוצה נוח."
היא ניסתה להתחיל להגיד משהו, אבל הקדמתי אותה וקמתי מהכסא.
"תודה רבה. אולי אחזור יותר מאוחר."
יצאתי מהחנות, כשברור לי שאני לא אחזור לשם לעולם.