7 וחצי

לכבוד הקור והגשם - משהו שכתבתי לפני חצי שנה, בים:

איזה ביצים היו לה.
לשכב ככה על החוף, אוזניות באוזניים (where else…) ופשוט לשיר.
לא זהיתי באיזו שפה היא שרה. מדי פעם צצו מילים בעברית, אבל בשאר הזמן זה נשמע לי יותר ספרדית. או אולי איטלקית.
הוצאתי את הראש מהספר. היא היתה אולי חמישה מטרים ממני. שכבה על לונג, כמוני, רק על הגב, עם רגליים כפופות. וארוכות.
חזרתי לספר. "פרחים לאלג'רנון" (שמשום מה נקרא בעברית "צ'רלי". אבל אף פעם לא היינו חזקים בשמות). ובדיוק כשלצ'רלי גורדון השתנה חזרה ה-IQ לרמה השווה בערך לפיגור שכלי (אחרי שניתוח ניסיוני הפך אותו לגאון), שמעתי ברקע, ביחד עם שיר ספרדי או איטלקי, את קולו של יוסי החרמן. חייכתי.

יוסי החרמן (שם בדוי. אני לא באמת יודע איך קוראים לו) משחק עם הזקנים כדורגל על החוף, כל יום ב-6 בערב. אבל הוא לא זקן. בטח 30. הוא מגיע לפני הזקנים ומשקיע חצי שעה בלעבור על כולן בחוף. מנסה. השיא שלו בינתיים זה בערך 3 דקות שיחה. לפעמים אני שוקל להגיד לו שאם הוא ייגש לבוש במשהו אחר מעבר לתחתונים, או לפחות תחתונים בצבע שונה מלבן, או שימשיך עם הלבן אבל ידאג שהם לא יהיו רטובים, ואם כבר רטובים אז בצורה אחידה מהים ולא בעיגולי זיעה, יהיה לו סיכוי טוב יותר (לא אמרתי "טוב". אמרתי "טוב יותר").

"מה את שרה?"
היא הבינה מיד. "שיר".
"אה. שיר יפה."
היא שתקה.
"תגידי, יש מצב להיפגש הערב?"
"לדעתי כבר ערב. הנה, נפגשנו."

זהו. התאהבתי.
יוסי, מנומס כמו תמיד, איחל לה יום טוב.
ניסיתי לחשוב כמה זמן אני צריך לחכות כדי שהיא תספיק לשכוח מיוסי ולא תתנגד אוטומטית כשאני אגש. התלבטתי בין 5 ל-10 עמודים (לא היה לי שעון). החלטתי על 7 וחצי.

ואז שמתי לב שהיא כבר לא שרה.
הרמתי את הראש מהספר. היא כבר לא היתה שם.

מתגעגע ללונג