גן עדן לגאנגסטרים

• בדרך להורים קניתי Jacobs. הם עדיין עם נמס עלית, ואני כבר לא יכול לשתות אותו בהנאה. בסתמיות כן, לא בהנאה.
  זה היה בפסח, אז אמא חיפשה כתובית "כשר". לא היתה, אז נאלצתי להמשיך עם הנמס עלית עד אחרי פסח. לא כי לא כשר. כי אני מתחשב.
  אחרי שבועיים היא אמרה "אתה יודע כמה הקפה שלך עולה?", בטון שרמז שהוא עולה הרבה.
  אמרתי "לא", כי אני קונה מה שבא לי מבלי לבדוק מחיר כחלק מההתנהלות הכלכלית השערורייתית שלי. "35 שקל פה. בטח אצלך יותר", אמרה. ואז נזכרתי שקניתי אותו ב"סופר באבא", ובאמת באותו רגע היה לי מוזר שהוא עולה 44 שקל (אבל לא מנע ממני לקנות).
  "אבל שתדע שכולם שותים ממנו עכשיו." כאילו זה פלא.
  "ברור אמא. הוא יותר טעים", סיכמתי.
  
  
• בזמן שחיכיתי לרכבת המאחרת ניסיתי לחשב כמה זמן אני מבזבז בשנה בגלל שהיא מאחרת. לא כולל זמן נסיעה. רק איחורים.
  היא תמיד מאחרת בדקה שתיים, לפעמים ביותר. אז חישבתי 5 דקות בממוצע ליום (הלוך חזור). כפול 200 ימי עבודה, יצא לי 1000 דקות. לחלק ל-60, יצא לי 16.5 שעות. הוספתי לזה עוד איזה 7 שעות שינה, וזהו, סגרתי יום. יום שלם בשנה הולך לי רק על איחורים של הרכבת.
  החיים קצרים.
  
  
• דברים שהיא עשתה בפעם הראשונה שנפגשנו, בערך בסדר כרונולוגי:
• כשראתה אותי אמרה "זה מה שאתה לובש תמיד? זה לא הבגדים שאתה יישן איתם?"
• שתתה לי את הבירה.
• השקיעה 5 דקות בלבחור סושי, התחרטה וחוזר חלילה 4 פעמים.
• הציעה לי לטעום סושי לא לפני שמעכה את הסושי באצבעותיה (צ'ופ סטיקס זה לחלשים).
• שמעה קצת עלי ושאלה (אולי בצדק) "רגע, אז אתה בעצם לוזר?"
• ניגבה את הפה עם מפית. ואז עם המפית שלי. אני לא ניגבתי כי לא נשארה לי מפית.
• רכנה קדימה מעל השולחן, משכה לי את החולצה והציצה פנימה (לא יודע למה, לא שאלתי).
• לקחה לי את הוואטסאפ והתכתבה עם עוזי ("אחייי, אני בדייט עם כוסית עללללל!!!")
• שאלה אותי "עד איזה גיל הניקו אותך?". לא ידעתי את התשובה ואני מקווה שגם לא אדע.
• עשתה לי ראיון עבודה. לא עברתי.
• אמרה "בוא אליך הביתה אבל שתדע שלא יהיה סקס."
  
  כל זאת ועוד. אולי המשך יבוא.
  (נ.ב. באמת לא היה בסוף)
  
  
• בהפסקת הצהריים, אחת שאני לא מכיר כל כך אמרה שיש לה שעון בסמארטפון שמראה שני זמנים שונים - את השעה פה ואת השעה ביפן. כי אמא ביפן.
  אמרתי לה שאני רוצה גם שעון כזה. אבל בשעון השני אני לא רוצה שיראה לי את השעה האמיתית. אני רוצה שיראה את השעה שאני רוצה שתהיה.
   
• "וואי, אחי, שומע? נעלמו שלושה אנשים בים. בטח טבעו."
  "אוי לא. אסון. מסכנים, מחפשים אותם עדיין או שכבר מצאו?"
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא טבעו?"
  "טבעו טבעו. אבל בדואים אחי."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד טובעים."
  "כן אחי, ערבים לא יודעים לשחות."
  
  כעבור שבוע:
  
  "וואי, אחי, שומע? מתו שישה אנשים בתאונת דרכים."
  "אסון. מרגיש כמו פיגוע. מסכנים."
  "אה רגע."
  "מה קרה? לא מתו?"
  "מתו מתו. אבל ערבים כולם אחי. מדיר אל אסד."
  "אה, איזה מזל. אלה תמיד עושים תאונות."
  "כן, אחי. ערבים לא יודעים לנהוג."
  "רגע, אז למה יש שירים עצובים ברדיו?"
  "יום השואה אחי."
   
• לפני קצת זמן היתה הופעה של קוליו, פה בשכונה.
  תזכורת למי זה קוליו:

 

•  לא הלכתי, כי אף אחד שאני מכיר לא אוהב את המוזיקה שאני אוהב.
  במקום זה ראיתי סטנד אפ, של כריס רוק. הוא אמר שהמוזיקה שהיית שומע בזמן שהתחלת להתעניין במין השני, היא המוזיקה שתאהב כל החיים. לא בדקתי את התאוריה בצורה מדעית, אבל במקרה שלי היא די נכונה.
  הבית שגדלתי בו לא היה מוזיקלי. שמעו בו רשת ב'. ככה שהשפעות וזכרונות המוזיקה שלי מתנקזים לשלושת אלה:
• קלטת של האלבום Dangerous של (הגדול מכולם) מייקל ג'קסון שקיבלתי מדודה שלי. עשיתי כמה עותקים שלו כי שמעתי אותו כל הזמן והיה לי טייפ דאבל קאסט של חברה לא מוכרת והקלטות נהרסו תמיד.
• קלטת אוסף שמצאתי בגן חיות בקיבוץ בגולן ולקחתי לעצמי. הייתי שומע את האוסף הזה המון, ורק הרבה אחר כך, כשהגיע האינטרנט ואיתו התבונה, הבנתי מה היה בו (אני הולך לזרוק שמות שלרוב לא יגידו הרבה אבל לי היום אומרים המון) - הלהיטים הכי גדולים של פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ראן די.אמ.סי, אייס קיוב, וגם, איפשהו שם בין כולם, שיר הסיפור שהכי אהוב עלי עד היום - "שכחתי את הארנק שלי באל סגונדו", של A Tribe Called Quest.
• המורה שלי לאנגלית בכיתה י', הקדישה שיעור שלם ללימוד מילים משיר. השיר היה אותו שיר של קוליו מלמעלה שאז היה להיט ענק אבל אף אחד לא באמת הקשיב למילים שלו. אני זוכר את השיעור הזה, איך עקבתי אחרי המילים על הדף בזמן שאני שומע אותם בפעם האלף אבל בעצם בפעם הראשונה. יש סיכוי יותר מסביר שהשיעור הזה שינה לי את החיים, כי אחריו כבר לא שמעתי מוזיקה באותה הצורה ואין לי ספק שהמוזיקה שאני שומע מאז והתרבות שנחשפתי אליה בגלל המוזיקה היא גורם משמעותי מאוד באופי שלי היום.
• השבוע עשיתי קצת סדר במגירה ומצאתי דף שאותה המורה לאנגלית חילקה כשהיא עזבה את בית הספר. היא כתבה לכל תלמיד שלה חמשיר קטן. זה מה שהיא כתבה לי (שימו לב גם לציור המדוייק):