החודש השני עבר. עבר מהר מדי.
את רובו ביליתי בוויטנאם. את השבוע האחרון העברתי בקמבודיה.
אני מחכה לטיסה חזרה ללאוס, אז ניצלתי את הזמן לנסות לסכם את החודש הזה.
יצא ארוך. מתנצל.
אבל שוב, כמה חוויות ומסקנות:
 |
| ג'יזז |
לפעמים נדמה לי שאני משתמש בהרבה שמפו רק כדי שהתיק שלי יהיה יותר קל.
הרעיון של "סליפר באס" נשמע בהתחלה מצוין - במקום לשבת מכווץ בכיסא 12 שעות בלי מקום ברגלים משלמים עוד קצת ומקבלים אוטובוס עם מיטה! רק מה, לא אמרו לי שזאת מיטה זוגית, ויכול להיות שוויטנאמי שמן יישן לידך. ואם זה יכול להיות - זה בטוח יקרה לי. וזה קרה.
מתוך החודש שביליתי בוויטנאם, ב-8 ימים לא עשיתי כלום חוץ מלקרוא ספר בחוף. סיימתי ככה שני ספרים. אחד אדיר והשני בינוני מינוס.
חלוקת שימוש בכל הנעליים שלקחתי:65% - כפכפים15% - נעלי ההליכה המטורפות שקניתי בנקודות ספורט
עץ או ענן 15% - אול סטארס5% - סנדלים
מדהים לראות את ההערצה העיוורת של הוויאטנאמים ל-הו צ'י מין, המנהיג שלהם בשנות ה-40/50/60 והבנאדם שהם מחשיבים לאבי האומה, שבזכותו לא היית וייטנאם. התמונה שלו מופיעה בכל מקום, על כל השטרות שלהם, והם אפילו שינו את השם של סייגון ל-הו צ'י מין סיטי.
עם העובדה הזאת, עלה במוחי עוד רעיון גאוני לסטארט אפ שיכול לעשות מיליונים:לקחת את הלהיט של סולג'ה בוי ולהקליט אותו מחדש תוך כדי החלפת השם "סולג'ה בוי" ב-"הו צ'י מין". מיליוני ילדים וייטנאמים יהפכו את השיר הזה להימנון החדש של המדינה, ואנחנו נשמע שוב את הצ'י צ'ינג $$$$$$$.
חם פה. ממש חם. כמו תל אביב בקיץ. בדיעבד, עשיתי טעות בכיוון המסלול שלי, כי אני עכשיו באזור הכי חם, בתקופה הכי חמה, כשצפון וייטנאם (האזור שהייתי בו לפני חודש והיה שם קר טילים) מלא עכשיו במזג אוויר מושלם.
 |
| קרייזי האוס |
אוהדי ליברפול צועקים "וואנקר!" בכל פעם שהם רואים את פרננדו טורס (לפחות בחודש האחרון).
עשיתי לחבורת אנגלים/ות "חגיגה בסנוקר" במשחק "חבר את שחקני הקולנוע". הפתעתי גם את עצמי, כי אף פעם לא שיחקתי במשחק הזה לפני כן, אבל אחרי שהצלחתי לחבר בין וין דיזל לטום הנקס בסרט אחד, הם התייאשו, קראו לי "לג'נד" וקנו לי בירה.
לסקרנים, וין דיזל שיחק ב"להציל את טוראי ראיין" בתפקיד יחסית קטן. אפילו היה לו קצת שיער אז.
אפרופו שיער, ילד בן 15 סיפר אותי. לקח לו 45 דקות. לא ברור למה, עם כמות השיער שיש לי. תוך כדי התספורת הבנתי למה אני מדוכא בכל פעם שהסתפרתי אצל יניב, הספר שלי בטבריה - הכיסוי שיניב משתמש בו (זה שכל השיער אמור ליפול עליו במקום על הבגדים) הוא בצבע שחור. בגלל זה בכל פעם שהסתפרתי, ראיתי רק את השיער האפור/לבן על הכיסוי, כי השיער השחור שעוד יש לי היה מוסווה בכיסוי. אבל מה, הילד הגאון השתמש בכיסוי לבן! ככה ראיתי רק שיער שחור נופל מהראש שלי והרגשתי מיליון דונג.
הקמבודים הם כנראה העם שסבל הכי הרבה ב-50 השנים האחרונות. לא מספיק שהאמריקאים הפציצו להם את הצורה והרגו 300,000 ועוד מספר לא ידוע (בעשרות אלפים) של אנשים שדורכים בטעות של פצצות ומוקשים עד היום, הם היו צריכים לסבול את השיגעון של שילטון הקמר רוג', שטבח 2,000,000 קמבודים. והיום היא אחת המדינות הכי מושחתות בעולם (נדמה לי שהם במקום ה-166 מתוך 180), ורואים את זה ביום יום. יש מיעוט בולט של אנשים מאוד עשירים, ורוב שקט של אנשים מאוד עניים. מרגישים את זה הכי הרבה בכבישים - הרכב הכי פופולארי בקמבודיה הוא לקסוס. במקום השני - חמור.
פה נרצחו אלפי קמבודים
ברחוב ממוצע בעיר גדולה (כמו סייגון, פנום פן), ב-5 דקות הליכה, יציעו לך (בסדר הזה): ליידי, בוק (ספר), בום בום (זהה לליידי), "מריחואן", ליידי, טוק טוק, בום בום, בוק, סאקי סאקי (דומה לבום בום, אבל בטח יותר זול), סמוק, ליידי, טוק טוק, "מריחואן" וחוזר חלילה. בהתחלה עוד אמרתי "לא תודה" עם חיוך בכל פעם (אלא אם רציתי אחד מהם...) אבל אחרי מאות פעמים עכשיו אני פשוט מתעלם.
הכספומטים בקמבודיה מוציאים רק דולרים. כל המחירים נקובים גם בדולרים, אבל כעודף תמיד מקבלים ריל, המטבע המקומי שלהם.
הגסט-האוסים בסייגון יקרים. הכי זול שמצאתי היה ב-6$, אבל הוא נראה כמו השירותים בבית ספר היסודי שלי, ואמצע ה"לובי" היה מזרון עם מישהו מאוד מבוגר, ומאוד לא פעיל, עד כדי כך שיש סיכוי שהוא היה מת. אז שילמתי קצת יותר.
בסייגון, אחד הדברים הכי כייפים לעשות כשאתה שיכור הוא לצפות בערוץ הקריוקי.
בקמבודיה יש ערוץ היאבקות!!!!!!!! את כל ארבע השעות הראשונות של היום הזה ביליתי בצפיה בו. אדיר.
בחוף הים בקמבודיה יש קבצנים. בלי ידים. ובלי רגליים. חלקם גם בלי עיניים.
די נמאס לי מהג'וקר. אני משתמש בו עכשיו רק לשבירת קרח (עם אנשים).
 |
| סייגון מלמעלה |
אני לא מצליח לתרגם את חוש ההומור הדלוח שלי לאנגלית.
עוד 3 שירים שכיף לשמוע תוך כדי נסיעה בקטנוע:
אחרי חודשיים, ההצלחה שלי בהתחמקות מישראליאדות קצת מחשידה. אולי אין פה בכלל ישראליאדות.
בשניה שראיתי שיש קולנוע בסייגון ידעתי שאני נכנס פנימה ורואה סרט. ראיתי את "אומץ אמיתי", של האחים כהן. כנראה המערבון הכי טוב מאז "בילתי נסלח".
רק אחרי חודשיים ויום (אתמול בבוקר) שמעתי בפעם הראשונה מקומי אומר את המילה "סבבה".
אני כבר כל כך טוב עם צ'ופ-סטיקס, שאני כבר לא צריך שניים. מספיק לי צופ'-סטיק אחד.
אחרי בערך 100 שעות טיסה על קטנועים ברחבי וויטנאם ללא כל תקלה, לקח לי רק 5 דקות על קטנוע בקמבודיה עד ששוטר עצר אותי וביקש 5 דולר שוחד כי הקסדה שלי לא היתה בסדר. אמרתי לי שהיא כן בסדר, אז הוא ביקש את הרשיון שלי ואמר לי שהוא לא של האיחוד האירופי. אמרתי לו שאני לא מאירופה, אין סיבה שיהיה לי רשיון של האיחוד האירופי, אבל הוא לא הסכים איתי. שילמתי 5 דולר.
אחרי 2 דקות עצר אותי עוד שוטר, והתנהלה אותה השיחה בדיוק. הפעם התעקשתי לא לתת 5 דולר, אז הוא הסכים לרדת לדולר אחד. הבנתי שיש לי עסק עם שוטר רכרוכי, אז סרבתי גם לזה. הוא וויתר לי.
אחרי חודש של צבירת ניסיון בחציית כבישים בוויטנאם, אני יכול לחצות את הכביש הכי סואן בקמבודיה בגלגלונים, תוך כדי ניפוח בלון ואחר כך להתשמש בתנועת הגילגול כדי לקשור אותו.
התקנתי גוגל כרום ב-100 מחשבים בערך.
ילד בן 12 ניצח אותי 4-1 בפיפ"א אונליין 2.
וזה, דרך אגב, מה שילדים פה עושים כל היום. כל האינטרנט קפה'ס של המלוכסנים מלאים בילדים שמשחקים פיפ"א אונליין 2 או סטארקראפט, וילדות שרואות קליפים של ג'סטין ביבר ביוטיוב.
וייטנאמית שפגשתי ברכבת הזמינה אותי לראות איך המשפחה שלה מתכוננת לראש השנה (ט' בשבט). זה נשמע לי כמו רעיון טוב בהתחלה. לפני ששמתי לב, היא לקחה אותי להכיר את אמא ואבא שלה, ואז את דודה שלה, ואז את דוד שלה, ואז את שכנה של סבתא שלה (הסבתא לא היתה בבית).
קיבלתי 2 הצעות נישואין מוויאטנאמיות.
הדבר הכי טוב שיצא מהכיבוש של הצרפתים באיזור לפני 50 שנה, הוא שיש פה באגטים.
שכר הלימוד באוניברסיטה בקמבודיה הוא 200$. כדי לממן שנה אחת, מלוכסן קמבודי ממוצע עובד 8 שעות ביום תוך כדי הלימודים, ובחופשות חוזר למשפחה שלו ועובד בחווה. כמעט כמו אצלנו, רק שהם עובדים בחווה אמיתית ולא בפייסבוק.
בערב ממוצע עוקצים אותי 10 יתושים. כל אחד מהם מעלה את הסיכוי שאני אקבל מלריה ואמות.
פעילות פופולארית בקמבודיה לתיירים היא ללכת למטווח. כן, כמו בצבא, רק בלי כל הדברים של הבטיחות, ועם כלי נשק קצת יותר מגניבים מאמ-16. בריטי (כן, יש הרבה מהם פה) שיכור טען בפני אפילו שהציעו לו ללכת למטווח בשדה עם חולים סופניים בתור מטרות (!!!!!!!) תמורת 3000$ (או 5000$ אם רוצים להשתמש ברוקט לאנצ'ר). אף אחד לא האמין לו, אבל הוא התעקש שזאת האמת.
השיר "ברברה סטרייסנד" הוא כרגע רישמית השיר השני הכי אהוב עלי בכל הזמנים.
לסקרנים - במקום הראשון יש תיקו בין כל שאר השירים בעולם.
זהו בערך.
התוכנית לחודש הבא - שבוע ב-4,000 האיים בלאוס, עוד טיפה תאילנד, וקצת קורס צלילה.
נתראה עוד חודש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה