סוג של סיכום לשבוע האחרון שלי בדרום מזרח אסיה

היתה לי תוכנית מושלמת - לבלות את השבוע האחרון בטיול בדבר שאני הכי אוהב לעשות - כלום.

התוכנית היתה כזו - להתעורר מתישהו. לאכול ארוחת בוקר או צהריים, תלוי מתי המתישהו היה. ללכת לחוף עם הספר, אם עדין לא חם מדי. לחזור, לדפוק מקלחת ולראות איזה סרט עד אחר הצהריים, וכשכבר פחות חם ללכת לחוף שוב. ואז בערב כבר לזרום.

זהו. בלי ללכת לאטרקציות, בלי לנסות להכיר אנשים, בלי לראות מפלים, בלי לצלם סלעים בצורת בולבול וטוטה. בלי כלום.

בחרתי בקו-סאמוי כמקום שבו אני אבלה את השבוע הזה. סתם כי זה היה החוף הכי קרוב לאיפה שהייתי.

עכשיו קו-סאמוי הוא אי די גדול. יש בו כמה חופים:

צ'אוואנג, שהוא החוף הכי גדול והכי יפה, ובגלל זה הוא מפוצץ תיירים וכל מה שנובע מתיירים (זונות, בתי חב"ד).

לאמאי, שהוא פחות גדול ופחות יפה, ובגלל זה פחות יקר, ולכן גם בו יש די הרבה תיירים (וזונות, אבל לא בית חב"ד).

אני רציתי שקט, אז בחרתי מראש בחוף אחר, מאנאם, שבו אין כמעט כלום (לא הגעתי אליו בסוף, אז לא יודע אם יש שם זונות). על הספינה בדרך לאי דיברתי עם בריטית שהיתה כבר באזור, שהמליצה לי דווקא על לאמאי, ואמרה שלמרות התיירים עדין יש בו פינות שקטות.

אז זרמתי.

עכשיו אני לא מישהו שמאמין במזל. גיליתי את זה לא מזמן דווקא, כשאמא שלי סיפרה לי על רחוקת משפחה שלנו, שהיא בערך בגילי, אבל לא מצליחה לעשות שום דבר. היא מנסה ללמוד, ומנסה כל מיני מקומות עבודה, אבל "מה לעשות, אין לה מזל". אמרתי לאמא שלי שלא נעים להגיד, אבל למזל אין שום קשר לזה, ואולי היא צריכה להנמיך ציפיות ונסות דברים יותר פשוטים. "מזל" יכול להיות משהו חד פעמי. אם גנבו לך את האופניים כבר פעמיים מאותו מקום, אולי אתה צריך להכניס אותם פשוט הביתה. למזל אין קשר לזה.

לי לא היה מזל.

כשהגעתי ומצאתי חדר זול, חיפשתי משהו טעים לאכול. הייתי אחרי יומיים וחצי של נסיעות לחידוש ויזה, ככה שתמיד מיהרתי ולא השקעתי באוכל שלי. מצאתי מסעדה הודית. הרחתי את השום מבחוץ וישר ידעתי שאני נכנס. הזמנתי קארי אדום, גרליק נאן ומנגו לאסי (יוגורט). האוכל היה באמת טעים, אבל ללאסי היה טעם חמוץ. זה היה לי מוזר, כי בדרך כלל היוגורט בלאסי מתוק (או שמה ששמים עם היוגורט הופך אותו למתוק), אבל שתיתי אותו בכל זאת. שההודים לא יחשבו שאני חושב שזה לא טעים.

היה לי יום ארוך (בעצם שלושה ימים), אז הלכתי לישון, כשאני יודע שיש לי עוד שישה ימים של כלום. מושלם.

בבוקר הרגשתי קצת מוזר. ב-48 השעות שבאו אחר כך, לא העזתי להתרחק יותר מ-2 דקות מהשירותים בחדר. למזלי היה סניף של 7-11 במרחק של דקה, אז קניתי כד מים של 5 ליטר, כמה עוגיות ו-3 סניקרס, כדי לסתום (זה בטח סתם לי יותר את העורקים). הבעלים התאילנדי של החדר היה נחמד ונתן לי גם כמה בננות.

את הזמן בחדר העברתי עם הטלוויזיה, שהיא אטרקציה בפני עצמה. בכל חדר שלקחתי בטיול, היה סט שונה של ערוצים. הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנס לחדר הוא לראות באיזה ערוצים זכיתי הפעם. תמיד קיוויתי שיהיה "סטאר מוביז", ואיזה ערוץ ספורט או שניים.

בחדר הזה היה לי מזל (שיט, אבל אמרתי שאני לא מאמין במזל). היו שני ערוצים סופר מועילים - ערוץ יוניברסל, ששידר כמעט 24 שעות פרקים של "חוק וסדר", "חוק וסדר - היחידה לפשעים מיוחדים", "חוק וסדר - כוונה פלילית" ו"חוק וסדר - לוס אנג'לס". הערוץ השני היה ערוץ סייפיי, ערוץ מדע בידיוני. עברו כמה שנים טובות (אולי אפילו 10) מאז שראיתי פרק של "מסע בין כוכבים - הדור הבא", ועכשיו יכולתי להשלים פערים ולקבל רעיונות לתחפושות חנוניות במיוחד לפורים הבא. שני הערוצים האלה הצליחו להעביר לי את הזמן, אבל לא הצליחו להשכיח ממני את העובדה שאני בשבוע האחרון של החופש שלי, ואני יושב בחדר ורואה טלוויזיה.

ביום הרביעי הסערה חלפה (אל דאגה, היא עוד תחזור). החלטתי לשכור קטנוע, ולהסתובב קצת באי ולראות למה כל כך הרבה אנשים באים לפה.

כבר כתבתי שנמאס לי מאטרקציות. אטרקציות (בקיצור) הן הדברים שכתוב ב"לונלי פלאנט" שיש לעשות במקום הזה. כולם עושים אותם.

האטרקציות בקו-סאמוי (חוץ מהחופים, זונות ובית חב"ד) הם כמה מפלים, כמה מקדשים, וכמה סלעים בצורת בולבול וטוטה. עברתי עם הקטנוע ליד כולם. בכל מקום ראיתי מלא אנשים, חשבתי קצת והמשכתי לנסוע. אחרי שעתיים גיליתי שהקפתי את כל האי. בסדר.

החזרתי את הקטנוע, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני שוכר קטנוע בטיול (היו בערך 20), והסכמתי לעצמי בפעם הראשונה להגיד שאיזה מזל (שיט. שוב.), לא התרסקתי איתו אפילו פעם אחת, למרות שהכבישים פה חרא ושאני בכלל לא יודע לרכב על קטנוע.

החלטתי שזהו, עכשיו שבוע הכלום שלי מתחיל. באיחור של שלושה ימים, אבל מתחיל. לקחתי את הספר ("החוף"), והלכתי לחוף.

החוף איכזב אותי. אני כנראה אחד הישראלים הכי פחות פטריוטים שיש, אבל הרשתי לעצמי לחשוב שהחוף שנמצא 2 דקות הליכה מהדירה שלי יותר יפה.

בערב החלטתי לקפוץ לצ'אוואנג (ענין של 8 ק"מ), החוף היותר יפה והיותר תיירותי, ולראות עד כמה הוא נורא.

דקה אחרי שהגעתי ראיתי את רפאל, בחורצ'יק מצחיק, בן 40 מאילניה (!!), שפגשתי בדון דט (לאוס. מי שידבר איתי בחודש הקרוב ישמע אותי מספר על המקום הזה). הוא אחד האנשים הבודדים, מכל האנשים שפגשתי בטיול, שדווקא היה לי מתאים לפגוש באותו רגע. דוגמא לבאיזו צורה הוא מצחיק - באחד הבקרים בדון דט, יצאתי מהבונגלו שלי, הצצתי מסביב, וראיתי אותו עם קערה הולך לכיוון הנהר. שאלתי אותו מה זה, והוא הראה לי שהקערה מלאה ירקות ואמר "רציתי להכין סלט, אז הלכתי לשוק, קניתי קערה ואז מלאתי אותה ירקות. בוא, יש פה מספיק לגדוד. נפתח פה את "מסעדת יוסיפון" (הוא בטח התכוון ל"מסעדת הויקטור")." רק אחרי שאכלנו את הסלט נזכרתי שבכלל אין בדון דט שוק (אין שם כלום, ובגלל זה כל כך כיף שם). מסתבר שהוא לקח דייג ונתן לו 5$ כדי שיקח אותו לכפר הקרוב עם שוק.

החלטתי שלמחרת אני עובר לצ'אוונאג. נכון, מלא אנשים, אבל אני בטוח אמצא לי פינה יחסית שקטה על החוף, כך שאני אוכל להמשיך בשבוע הכלום שלי (שעדין לא התחיל), וגם יהיה מישהו לשתות איתו בירה בערב.

צילמתי בערך 200 תמונות שקיעה בדון דט

למחרת (היום החמישי בשבוע הכלום שלי שעדין לא התחיל), ראיתי פרק אחרון של "מסע בין כוכבים - הדור הבא" ל-10 השנים הבאות (היה פרק מגניב. דאטה, שהוא רובוט נטול רגשות, ניסה לגשר בין שני חברים שאמורים להתחתן אבל קיבלו רגליים קרות. והוא עשה את זה בצורה הכי רובוטית ומצחיקה שיש), ועברתי לצ'אוואנג.

מצאתי חדר זול, לקחתי את הספר (כן, "החוף") והלכתי לחוף. לא היה חם באותו יום. בהתחלה חשבתי שזה טוב, אבל כשהתחיל לרדת גשם הבנתי שזה לא. חזרתי לחדר ודחיתי את תחילת שבוע הכלום שלי בעוד קצת. לא נורא. הזדמנות מצוינת לראות באיזה ערוצים זכיתי בחדר החדש.

עם כל זיפ זופ הפרצוף שלי נהיה יותר מודאג. כל ערוץ היה דובר תאילנדית. ובכל פעם שראיתי דמות מערבית במרקע עלה לי חיוך, שנעלם אחרי שניה (לקול לוקח בערך שניה להתחיל בכל פעם שמעבירים ערוץ. השניה הכי ארוכה שיכולה להיות), כששמעתי דיבוב תאילנדי. לא היו ערוצים דוברי אנגלית. המשמעות של זה ברורה - כל עוד יורד גשם אני בחדר, והדבר היחיד שיש לי לעשות בחדר זה לראות טלוויזיה, ובגלל שאני לא יודע תאילנדית (חוץ מ"קאפונקההההההה") אני לא יכול לעשות את זה. ולכן אין לי מה לעשות.

חיכיתי.

הגשם לא הפסיק. הוא רק התחזק. כל כך חזק שאי אפשר לסתובב ככה סתם בחוץ. אז הלכתי לאכול בצהריים ובערב במסעדה שהיתה הכי קרובה אלי, רק כדי להיות רטוב, ולא מאוד רטוב (אני ידוע שבמשפט האחרון אני סותר את מה שרבינו ג'רי סיינפלד שליט"א אמר בפרק הראשון של התנ"ך - שברגע שמשהו רטוב, זהו, הוא רטוב. הוא לא יכול להפוך לרטוב יותר.

(אני יכול.

הלכתי לישון, מחוסר ברירה.

למחרת (היום השישי בשבוע הכלום שעדין לא התחיל) הגשם המשיך. מילא שאני לא יכול ללכת לחוף, הבעיה היותר קשה היא שאי אפשר להסתובב בחוץ, ואין לי מה לעשות בחדר כי אני לא יודע תאילנדית. אז העברתי את היום בלמשוך את הארוחות על פני שעתיים, לקרוא ספר בחדר ולהתפלל שיפסיק הגשם. כנראה בגלל שפיקפקתי ברבינו ג'רי סיינפלד שליט"א, מי שאחראי על הגשם לא הקשיב לתפילות שלי. את מה שאתם קוראים עכשיו אני כותב בערב של היום השישי.

ואני אפסיק לכתוב עוד רגע, כי פתאום חשבתי על משהו כל כך פשוט, שאני לא מבין איך הוא לא עלה לי בראש עד עכשיו. משהו שבעזרתו אני אוכל להסתובב קצת בחוץ ולפגוש אנשים, ואולי לשתות בירה או להיתקל שוב ברפאל או במישהו אחר שאני מכיר.

אז אני הולך לחפש מיטריה. נקווה שמחר הגשם יפסיק.